| Language code |
he
|
| Aliased language codes |
iw, iw_il, heb |
| Text direction |
Right to left |
|
Plural: Default plural
1 translation
|
| Number of plurals |
4 |
| Plural type |
One/two/few/other |
| Plurals |
One |
1 |
Two |
2 |
| Few |
20, 30, 40, 50, 60, 70, 80, 90, 100, 110 |
| Other |
0, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11 |
| Plural formula |
(n == 1) ? 0 : ((n == 2) ? 1 : ((n > 10 && n % 10 == 0) ? 2 : 3)) |
|
Plural: Plural gettext formula
0 translations
|
| Number of plurals |
2 |
| Plural type |
One/other (classic plural) |
| Plurals |
Singular |
1 |
Plural |
0, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 |
| Plural formula |
(n != 1) |
|
Plural: Plural gettext formula
0 translations
|
| Number of plurals |
3 |
| Plural type |
One/other/two |
| Plurals |
One |
1 |
Other |
0, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11 |
| Two |
2 |
| Plural formula |
n==1 ? 0 : n==2 ? 2 : 1 |
None
user
The soldier with the green whiskers led them through the streets of the Emerald City until they reached the room where the Guardian of the Gates lived. This officer unlocked their spectacles to put them back in his great box, and then he politely opened the gate for our friends.
"Which road leads to the Wicked Witch of the West?" asked Dorothy.
"There is no road," answered the Guardian of the Gates. "No one ever wishes to go that way."
"How, then, are we to find her?" inquired the girl.
"That will be easy," replied the man, "for when she knows you are in the country of the Winkies she will find you, and make you all her slaves."
"Perhaps not," said the Scarecrow, "for we mean to destroy her."
"Oh, that is different," said the Guardian of the Gates. "No one has ever destroyed her before, so I naturally thought she would make slaves of you, as she has of the rest. But take care; for she is wicked and fierce, and may not allow you to destroy her. Keep to the West, where the sun sets, and you cannot fail to find her."
They thanked him and bade him good-bye, and turned toward the West, walking over fields of soft grass dotted here and there with daisies and buttercups. Dorothy still wore the pretty silk dress she had put on in the palace, but now, to her surprise, she found it was no longer green, but pure white. The ribbon around Toto's neck had also lost its green color and was as white as Dorothy's dress.
The Emerald City was soon left far behind. As they advanced the ground became rougher and hillier, for there were no farms nor houses in this country of the West, and the ground was untilled.
In the afternoon the sun shone hot in their faces, for there were no trees to offer them shade; so that before night Dorothy and Toto and the Lion were tired, and lay down upon the grass and fell asleep, with the Woodman and the Scarecrow keeping watch.
Now the Wicked Witch of the West had but one eye, yet that was as powerful as a telescope, and could see everywhere. So, as she sat in the door of her castle, she happened to look around and saw Dorothy lying asleep, with her friends all about her. They were a long distance off, but the Wicked Witch was angry to find them in her country; so she blew upon a silver whistle that hung around her neck.
At once there came running to her from all directions a pack of great wolves. They had long legs and fierce eyes and sharp teeth.
"Go to those people," said the Witch, "and tear them to pieces."
"Are you not going to make them your slaves?" asked the leader of the wolves.
"No," she answered, "one is of tin, and one of straw; one is a girl and another a Lion. None of them is fit to work, so you may tear them into small pieces."
"Very well," said the wolf, and he dashed away at full speed, followed by the others.
It was lucky the Scarecrow and the Woodman were wide awake and heard the wolves coming.
"This is my fight," said the Woodman, "so get behind me and I will meet them as they come."
He seized his axe, which he had made very sharp, and as the leader of the wolves came on the Tin Woodman swung his arm and chopped the wolf's head from its body, so that it immediately died. As soon as he could raise his axe another wolf came up, and he also fell under the sharp edge of the Tin Woodman's weapon. There were forty wolves, and forty times a wolf was killed, so that at last they all lay dead in a heap before the Woodman.
Then he put down his axe and sat beside the Scarecrow, who said, "It was a good fight, friend."
They waited until Dorothy awoke the next morning. The little girl was quite frightened when she saw the great pile of shaggy wolves, but the Tin Woodman told her all. She thanked him for saving them and sat down to breakfast, after which they started again upon their journey.
Now this same morning the Wicked Witch came to the door of her castle and looked out with her one eye that could see far off. She saw all her wolves lying dead, and the strangers still traveling through her country. This made her angrier than before, and she blew her silver whistle twice.
Straightway a great flock of wild crows came flying toward her, enough to darken the sky.
And the Wicked Witch said to the King Crow, "Fly at once to the strangers; peck out their eyes and tear them to pieces."
The wild crows flew in one great flock toward Dorothy and her companions. When the little girl saw them coming she was afraid.
But the Scarecrow said, "This is my battle, so lie down beside me and you will not be harmed."
So they all lay upon the ground except the Scarecrow, and he stood up and stretched out his arms. And when the crows saw him they were frightened, as these birds always are by scarecrows, and did not dare to come any nearer. But the King Crow said:
"It is only a stuffed man. I will peck his eyes out."
The King Crow flew at the Scarecrow, who caught it by the head and twisted its neck until it died. And then another crow flew at him, and the Scarecrow twisted its neck also. There were forty crows, and forty times the Scarecrow twisted a neck, until at last all were lying dead beside him. Then he called to his companions to rise, and again they went upon their journey.
When the Wicked Witch looked out again and saw all her crows lying in a heap, she got into a terrible rage, and blew three times upon her silver whistle.
Forthwith there was heard a great buzzing in the air, and a swarm of black bees came flying toward her.
"Go to the strangers and sting them to death!" commanded the Witch, and the bees turned and flew rapidly until they came to where Dorothy and her friends were walking. But the Woodman had seen them coming, and the Scarecrow had decided what to do.
"Take out my straw and scatter it over the little girl and the dog and the Lion," he said to the Woodman, "and the bees cannot sting them." This the Woodman did, and as Dorothy lay close beside the Lion and held Toto in her arms, the straw covered them entirely.
The bees came and found no one but the Woodman to sting, so they flew at him and broke off all their stings against the tin, without hurting the Woodman at all. And as bees cannot live when their stings are broken that was the end of the black bees, and they lay scattered thick about the Woodman, like little heaps of fine coal.
Then Dorothy and the Lion got up, and the girl helped the Tin Woodman put the straw back into the Scarecrow again, until he was as good as ever. So they started upon their journey once more.
The Wicked Witch was so angry when she saw her black bees in little heaps like fine coal that she stamped her foot and tore her hair and gnashed her teeth. And then she called a dozen of her slaves, who were the Winkies, and gave them sharp spears, telling them to go to the strangers and destroy them.
The Winkies were not a brave people, but they had to do as they were told. So they marched away until they came near to Dorothy. Then the Lion gave a great roar and sprang towards them, and the poor Winkies were so frightened that they ran back as fast as they could.
החייל עם הזיפים הירוקים הוביל אותם ברחובות עיר האזמרגד עד שהגיעו לחדר שבו התגורר שומר השערים. הקצין הזה פתח את המשקפיים שלהם כדי להחזיר אותם לקופסה הגדולה שלו, ואז הוא פתח בנימוס את השער עבור חברינו.
"איזה דרך מובילה למכשפה הרעה של המערב?" שאלה דורותי.
"אין דרך", ענה שומר השערים. "אף אחד לא רוצה ללכת בדרך הזאת".
"אם כך, איך נמצא אותה?" שאלה את הילדה.
"זה יהיה קל," ענה האיש, "כי כשהיא תדע שאתה בארץ הווינקיז היא תמצא אותך ותהפוך אותך לכל עבדים שלה."
"אולי לא," אמר הדחליל, "כי אנחנו מתכוונים להשמיד אותה."
"הו, זה שונה," אמר שומר השערים. "אף אחד מעולם לא השמיד אותה קודם לכן, אז באופן טבעי חשבתי שהיא תעשה אותך לעבדים, כמו שהיא עושה את השאר. אבל תיזהר, כי היא רשעת ואכזרית, ואולי לא תאפשר לך להשמיד אותה. שמור על מערב, היכן שהשמש שוקעת, ואי אפשר שלא למצוא אותה."
הם הודו לו ואמרו לו שלום, ופנו לכיוון המערב, הולכים על שדות של עשב רך מנוקדים פה ושם חינניות וחמניות. דורותי עדיין לבשה את שמלת המשי היפה שלבשה בארמון, אבל כעת, להפתעתה, היא גילתה שהיא כבר לא ירוקה, אלא לבנה טהורה. גם הסרט סביב צווארה של טוטו איבד את צבעו הירוק והיה לבן כמו השמלה של דורותי.
עד מהרה נותרה עיר האזמרגד הרחק מאחור. ככל שהם התקדמו, האדמה נעשתה מחוספסת וגבעת יותר, כי לא היו חוות או בתים במדינה זו של המערב, והאדמה הייתה מעובדת.
אחר הצהריים זרחה השמש לוהטת בפניהם, כי לא היו עצים שיציעו להם צל; כך שלפני הלילה דורותי וטוטו והאריה היו עייפים, ונשכבו על הדשא ונרדמו, כשהוודמן והדחליל שומרים על המשמר.
כעת למכשפה המרושעת של המערב הייתה רק עין אחת, אך היא הייתה עוצמתית כמו טלסקופ ויכלה לראות בכל מקום. אז, כשהיא ישבה בדלת הטירה שלה, היא הסתכלה במקרה סביבה וראתה את דורותי שוכבת ישנה, עם חבריה סביבה. הם היו במרחק רב, אבל המכשפה המרושעת כעסה למצוא אותם בארצה; אז היא נשפה על משרוקית כסף שהיתה תלויה על צווארה.
מיד הגיעה אליה בריצה מכל הכיוונים להקת זאבים גדולים. היו להם רגליים ארוכות ועיניים עזות ושיניים חדות.
"לך אל האנשים האלה," אמרה המכשפה, "ותקרע אותם לגזרים."
"אתה לא מתכוון להפוך אותם לעבדים שלך?" שאל מנהיג הזאבים.
"לא," היא ענתה, "אחד מפח ואחד מקש; אחד ילדה ואחר אריה. אף אחד מהם אינו כשיר לעבודה, אז אתה יכול לקרוע אותם לחתיכות קטנות."
"טוב מאוד," אמר הזאב, והוא מיהר משם במלוא המהירות, ואחריו הגיעו האחרים.
מזל שהדחליל והוודמן היו ערים לגמרי ושמעו את הזאבים מגיעים.
"זה הקרב שלי," אמר הוודמן, "אז בוא מאחוריי ואני אפגוש אותם כשהם יבואו."
הוא תפס את הגרזן שלו, שעשה חד מאוד, וכשהגיע מנהיג הזאבים, הניף וודמן הפח את זרועו וקצץ את ראשו של הזאב מגופו, כך שהוא מת מיד. ברגע שהצליח להרים את הגרזן שלו עלה זאב נוסף, וגם הוא נפל מתחת לקצה החד של הנשק של הפח וודמן. היו ארבעים זאבים, וארבעים פעם נהרג זאב, כך שסוף סוף כולם שכבו מתים בערמה לפני הוודמן.
אחר כך הניח את הגרזן והתיישב ליד הדחליל, שאמר, "זה היה קרב טוב, חבר."
הם חיכו עד שדורותי התעוררה למחרת בבוקר. הילדה הקטנה די פחדה כשראתה את הערימה הגדולה של זאבים מדובללים, אבל וודמן הפח סיפר לה הכל. היא הודתה לו על שהציל אותם והתיישבה לארוחת הבוקר, ולאחר מכן הם התחילו שוב במסעם.
עכשיו באותו בוקר הגיעה המכשפה המרושעת אל דלת טירתה והסתכלה החוצה בעין אחת שיכולה לראות רחוק. היא ראתה את כל הזאבים שלה שוכבים מתים, ואת הזרים עדיין מסתובבים בארצה. זה הכעיס אותה יותר מבעבר, והיא שרקה את שריקת הכסף שלה פעמיים.
ישר הגיעה להקה גדולה של עורבי בר עפים לעברה, מספיק כדי להחשיך את השמים.
והמכשפה המרושעת אמרה לעורב המלך: "עוף מיד אל הזרים, נקר את עיניהם ותקרע אותם לגזרים."
עורבי הבר עפו בלהקה אחת גדולה לעבר דורותי וחברותיה. כשהילדה הקטנה ראתה אותם מגיעים היא פחדה.
אבל הדחליל אמר: "זה הקרב שלי, אז תשכב לידי ולא תיפגע."
אז כולם שכבו על הארץ חוץ מהדחליל, והוא קם ופשט את זרועותיו. וכאשר העורבים ראו אותו הם נבהלו, כמו שהציפורים האלה תמיד מדחלים, ולא העזו להתקרב יותר. אבל העורב המלך אמר:
"זה רק אדם מפוחלץ. אני אנקר לו את העיניים."
עורב המלך עף לעבר הדחליל, שתפס אותו בראשו וסובב את צווארו עד שמת. ואז עורב אחר עף עליו, והדחליל עיקם גם את צווארו. היו ארבעים עורבים, וארבעים פעם הדחליל עיקם צוואר, עד שלבסוף כולם שכבו מתים לידו. אחר כך קרא לחברותיו לקום, ושוב יצאו למסע.
כשהמכשפה המרושעת הסתכלה שוב החוצה וראתה את כל העורבים שלה שוכבים בערימה, היא נכנסה לזעם נורא, ונשפה שלוש פעמים בשריקת הכסף שלה.
מיד נשמע זמזום גדול באוויר, ונחיל של דבורים שחורות בא עף לעברה.
"לך אל הזרים ועקוץ אותם למוות!" פקד על המכשפה, והדבורים הסתובבו ועפו במהירות עד שהגיעו למקום שבו הלכו דורותי וחברותיה. אבל הוודמן ראה אותם מגיעים, והדחליל החליט מה לעשות.
"הוצא את הקש שלי ופזר אותו על הילדה הקטנה והכלב והאריה," הוא אמר לוודמן, "והדבורים לא יכולות לעקוץ אותן." זה עשה הוודמן, וכשדורותי שכבה ליד האריה והחזיקה את טוטו בזרועותיה, הקש כיסה אותם לגמרי.
הדבורים באו ולא מצאו אף אחד מלבד הוודמן לעקוץ, אז הם עפו עליו ושברו את כל העוקצים שלהם כנגד הפח, מבלי לפגוע בוודמן כלל. וכיוון שדבורים לא יכולות לחיות כשהעקיצות שלהן נשברות, זה היה הסוף של הדבורים השחורות, והן שכבו מפוזרות עבותות סביב הוודמן, כמו ערימות קטנות של פחם משובח.
ואז דורותי והאריה קמו, והילדה עזרה לוודמן הפח להחזיר שוב את הקש לתוך הדחליל, עד שהוא היה טוב כתמיד. אז הם התחילו במסעם פעם נוספת.
המכשפה המרושעת כעסה כל כך כשראתה את הדבורים השחורות שלה בערימות קטנות כמו פחם עדין עד שהיא רקעה ברגלה וקרעה את שערה וחרקה שיניים. ואז היא קראה לתריסר עבדיה, שהיו הווינקיז, ונתנה להם חניתות חדות, ואמרה להם ללכת אל הזרים ולהשמיד אותם.
הווינקיז לא היו עם אמיץ, אבל הם היו צריכים לעשות מה שנאמר להם. אז הם צעדו משם עד שהתקרבו אל דורותי. ואז השמיע האריה שאגה גדולה וזינק לעברם, והווינקיז המסכנים היו כל כך מפוחדים שהם רצו בחזרה הכי מהר שהם יכולים.